הנשמה שלי הלכה לאיבוד
הנשמה שלי הלכה לאיבוד התנתקה מאבא שלה הגדול והנפלא וזרמה לה הלאה במפל של החיים. מרוב הרעש והבאלאגן היא שכחה בכלל לקרוא לו. זורמת. יו נוו…
מפה לשם, הגיעה עד שפל תחתית כל התחתיות חטפו אותה חייזרים מכוערים אנסו אותה ועינו אותה חיללו אותה עד תום - עד מות כמעט.
שם לראשונה, היא צעקה. היא נולדה... / / / אבאאאאאאא הצילו ! תחבק אותי. אז הוא בא, וחיבק אותה. לקח אותה אליו, וכשהיא מסותרת תחת כנפיו הם המשיכו לטייל.
עממא...
בתור נשמה פצועה היא צריכה יחס מיוחד. היא רוצה שילטפו אותה כל 5 דקות ושיגידו לה כמה היא מושלמת אם הוא עוזב אותה ליותר מרבע שעה היא צורחת ומתחילה לתלוש שערות
אז הוא נתן לה תורה ומצוות והלכות וחומרות וכוונות שתוכל להחזיק בו זה עזר, אבל לא לגמרי היא מחזיקה כל כך חזק שהיא עוצרת לו את הדם ויותר בעיה, שהיא בכלל לא נהנית מגן המשחקים המשוכלל שהוא בנה, לכבודה. היא עסוקה כל היום בשלא יעזוב אותה ושלא יעזוב אותה ושלא יעזוב אותה אמאל'ה שלא יעזוב אותי שלא יעזוב אותי בקיצור פוסט טראומה קלאסי
אז דיברנו שלושתנו והחלטנו : ב"ה עם קצת מזל, תפילה, ליטופים ודיבורים רכים והרבה הסברים והוכחות היא לאט לאט תָרפֶּה, תסכים להרפּא, ותסכים ללכת לצידו. לידו. זה דווקא נחמד. היא מסכימה להיות באמון - שלא הולכים לעזוב אותה שוב. ונראה לנו, שהיא הבינה - שהשמחה האמיתית של אבא, זה רק כשהיא משתמשת בכל מה שהוא בנה לה. ובכלל, נראה לנו שהיא הבינה, שהכל טוב.
סוף טוב הכל טוב
} "ברגע קטון, עזבתיך; וברחמים גדולים, אקבצך. } בשצף קצף, הסתרתי פניי רגע ממך, ובחסד עולם, ריחמתיך …"
רק תַרפִּי נשמה תַרפִּי
